פאדג' קרמל ופיסטוקים (בקערה אחת, כמעט)

הכל התחיל כשיעל יניב העלתה פוסט או סטורי, אני לא ממש זוכרת איפה זה היה, של פאדג' קרמל.
קוביות גדולות כאלה, לא משורטטות, לא אחידות, כמו סלעים קטנים.
היא כתבה משהו על הפאדג' ועל שוק בורו בלונדון.
ואני, כל מה שהיה לי בראש מאז זה 'איך אני מביאה את עצמי למפגש עם הפאדג' הזה כמה שיותר מהר'.
למזלי (באמת משמים),
היו לנו כרטיסים ללונדון
וכל שהיה עלי לעשות זה לחכות שבועיים.
בטח שחיכיתי,
לא בלי לחלום בלילות על פאדג' קרמל.

אתם בטח מכירים את זה,
כי מישהו חכם פעם היה אומר את זה הרבה
ובתכלס זה נכון: כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.

יש מצב,
שאם לא הייתי קוראת את הפוסט של יעל יניב (המלכה הבלתי מעורערת של משטחי הצילום, אגב)
והייתי פוגשת בסלעי הפאדג' האלה לגמרי במקרה- הייתי נמסה מהם.
אבל בגלל שערכנו היכרות מוקדמת,
ובגלל שהם היו כל כך יפים ומגרים מבחוץ- ציפיתי לביס שידמה לי את הרקיע השביעי.
וזה לא היה כך.
זה לא היה אפילו קרוב.
ורציתי לתת עוד צ'אנס, חשבתי: 'אולי אני סתם מלאה', וגם חשבתי 'אולי זה יותר טעים עם קפה ליד'
קניתי כמה יחידות בשקית נייר מפוספסת אדום לבן ושמתי בתיק לאח"כ.
זו היתה התחנה הראשונה שלנו בשוק בורו, וכל הסיבוב חשבתי על הפאדג' הזה-
זה לא הגיוני שהוא לא מושלם מארץ המושלמים.
מה לא בסדר איתי?

כשיצאנו, אמרתי לאלון שיחכה רגע, כי אני רוצה לקנות עוד קצת פאדג', לחלק מתנות בארץ.
משהו בקוביות החומות הללו לא נתן לי מנוח.
אז קניתי עוד קצת פאדג', בטעמים אחרים, וגם שקית שהיתה ליד עם קוביות צהובות שעד היום אני לא יודעת מה הן.
ובלילה,
רגע לפני סוף היום,
פתחתי את אחת השקיות המפוספסות אדום לבן ונתתי ביס.
היה שקט בבית
וגם הלב שלי היה שקט,
והיה שם מן רגע כזה, שהנה, זה תכף קורה.

אבל זה לא קרה,
ואני הלכתי לצחצח שיניים.

וכמה ימים אחר כך חזרנו הביתה.
והפאדג' הזה ישב לי על השולחן במטבח,
לא זרקתי אותו חלילה,
אבל התחלתי לכעוס עליו.

וערב אחד, כשאלון היה שקוע בכדורגל ואני עוד לא הייתי מוכנה ללכת לישון קמתי להכין פאדג'.
שהוא לא דומה בכלל לפאדג' משוק בורו,
הוא אחר.
אבל הוא הרגיע את סערות נפשי
וענה על הצורך שלי בביס שידמה לי את הרקיע השביעי.

מה גם שהפאדג' הזה הוא די קל להכנה- מערבבים כמה דברים בסיר, מוסיפים עוד כמה דברים פנימה, וזהו.
קל קל קל וטעים למות.

שימו לב:
גודל התבנית הדרושה הוא 20*20,
אם אין לכם תבנית כזאת בבית, קחו תבנית גדולה יותר, וכשתשפכו את המסה על נייר האפיה, אתם תראו שהיא מאד יציבה ותשאר איך שתעצבו אותה, ואז לא תהיו חייבים לכסות את כל התבנית (קצת כמו מסה של בראוניז לפני אפיה).

מצרכים: 
200 גרם סוכר חום
2 כפות גלוקוז (או סירופ תירס)
120 גרם חמאה
390 גרם חלב מרוכז (פחית)
כפית מלח ים
200 גרם שוקולד לבן
80-100 גרם פיסטוק מקולף (קלוי או טבעי מה שטוב לכם)

אופן הכנה:
מרפדים תבנית בנייר אפיה.
קוצצים את השוקולד הלבן היטב.
בסיר קטן שמים: סוכר, גלוקוז, חמאה, חלב מרוכז, מלח.
מדליקים על אש בינונית ומערבבים את התערובת תכופות בעזרת מטרפה.
מבשלים כ10 דקות, עד שהתערובת הופכת סמיכה ודביקה, וגם צבעה מעט מתכהה.
מורידים מהאש, ומוסיפים פנימה את השוקולד הלבן.
ממשיכים לטרוף עד לקבלת מסה חלקה.
מוסיפים את הפיסטוקים פנימה ומערבבים.
שופכים את המסה על נייר האפיה ומעצבים לה גבולות בעזרת מרית.
מקררים שעה-שעתיים וחותכים לקוביות בגודל הרצוי.

Print Friendly, PDF & Email

תגובות

  1. ייתכן שהמתכון לא מדויק? הכנו פעמים, לא מתקשה ולא ניתן לחתוך כמו בתמונה בדיוק כמו במתכון עם הבייגלה, אולי יש יותר מדי גלוקוז

    • הכנתי כמה פעמים, ואף יד לי תמונות מוצלחות של עוקבים.. כך שלא נראה לי שיש בעיה במתכון..
      האם אתם עושים ממש אחד לאחד כפי שכתוב? באיזה שוקולד אתם משמתמשים?

  2. האם אפשר להשתמש במתכון כבסיס לעוגת מוס ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן