מה הסיפור?

נעים מאד: חן ואלון.
דתיה וחילוני, מושבניקית וקיבוצניק, תוניסאית ומרוקאי, ימנית ושמאלני אבא ואמא.
אבל כשאנחנו רבים זה בכלל על דברים אחרים (כמו למשל: למה המקרר תמיד עמוס ואי אפשר למצוא את הבירות? או למה אני לא סוגרת דלתות של ארונות? או למה הוא לא קונה כבר חולצות חדשות)

אני מעבירה סיורי אוכל וסדנאות בישול בירושלים ובתוניס, ואלון מנהל קורת גג ירושלמית לנוער בסיכון. בשעות שאנחנו יחד אנחנו מטיילים המון בין מסעדות וגם כותבים על זה.

בהתחלה אלון לא רצה אותי. הינו בני 16, הוא היה החתיך של השכבה (גבוה, שזוף, קוקו, מבט מרוחק וכל הקטע), ואני הייתי דוסית שלא מוצאת את מקומה בעולם.
פטפטנו קצת באייסקיו, נפגשנו לערב אחד, כתבתי לו כמה מכתבים קורעי לב ובזה זה נגמר.
שבע שנים מאוחר יותר נזכרתי בו, בהתאהבות הראשונה שלי (בגרסא שלו הייתי שיכורה).
ואני כמו אני, מחפשת ריגושים- כתבתי לו הודעה בפייסבוק.
הוא בדיוק היה בדרום אמריקה, טיול אחרי צבא ואני הייתי סטודנטית לחינוך מיוחד בדוד ילין. 2 אנשים פשוטים שחיים חיים רגילים למדי.

ואז הוא ענה לי.
הוא כתב "סבתא תשלג?"
זה היה הכינוי שלי באייסיקיו, וזה שהוא זכר את זה הספיק לי כדי להפליג בדמיונות.
ועניתי לו, והוא חזר אלי אחרי יומיים (כי לא היתה לו קליטה) ואני במקום ללמוד הייתי מספרת לו סיפורים, והוא, במקום לטייל היה מלטף אותי דרך המסך, וככה במשך חצי שנה היינו הכי קרובים שיש והכי רחוקים.

החברות שלי אמרו לי 'עזבי את זה', 'זה לא ילך', 'את תפגעי' וכו'.
החברים שלו אמרו לו 'אחי, היא דתיה, מה תעשה איתה?'

ואז הוא חזר,
ונפרדנו.
ואז חזרנו.
ושוב נפרדנו.

ההורים שלו פחדו שלא יוכלו לראות את הנכדים, ההורים שלי פחדו שהוא ירחיק אותי מדרך התורה.

אחרי שנה  אמא שלי אמרה לי 'מה עם חתונה?' ואמא שלו אמרה לו 'למה למהר? קודם תסיים את הלימודים ותתחיל לעבוד'.
ולאט לאט, בברכת ה', התחתנו ומצאנו את השקט שלנו זה בזו.
ולאט לאט, ועם הרבה סבלנות נולדו בארי ואחר כך שקד.
ומיום ליום הרגשתי איך ה' שומר עלינו ודואג שלא יחסר בנו דבר.

אנחנו משתדלים לחיות את החיים כאילו מחר הכל יגמר והיקום יקרוס לתוך עצמו.
לא לוותר על דברים, לא לחשוב פעמיים, להגשים כמה שיותר חלומות.

ואם חסרים לכם פרטים בעלילה, כנסו לפה, הכל מתועד:

מחכים לכם בשוק,
חן ואלון

דילוג לתוכן